לפני מספר חודשים סיימתי תחרות איש ברזל. תחרות במהלכה שחיתי בים פתוח 3.8 ק”מ, רכבתי 180 ק”מ על אופניים (לא חשמליים) ורצתי מרתון מלא (42.2.ק”מ). אם שאלתם את עצמכם – אז כן, זה נעשה ברצף, האחד אחרי השני. כשנשאלתי האם אינני חוששת מהתחרות, עניתי שאין לי ממה לפחד – מבחינתי זה כמו יום עבודה רגיל, שקצת מתארך.
לפני שלוש שנים החלטתי שאני רוצה לרוץ מרתון. יצאתי למסע הזה תחילה לבדי, בלי הדרכה, בלי תוכנית. כעבור כמה שבועות, כשראיתי שבמקום להתקדם אני נסוגה, אמרתי לעצמי שזו לא הדרך הנכונה – שהרי כל חיי המקצועיים אני מלמדת את לקוחותיי שבשביל כל מטרה שרוצים להשיג, צריך תוכנית עבודה מסודרת של איש מקצוע. אז זו תהיה גם הדרך לרוץ מרתון.
את המסלול לתחרות איש הברזל עשיתי כבר מההתחלה עם תוכנית מסודרת ועם צוות מעולה. כמו שאני יודעת ומאמינה שצריך – בדיוק כמו שאני עובדת עם הצוות שלנו במשרד. אני לא קוסמת ולא מאמינה בקסמים, אני מאמינה בעבודה נכונה וטובה, תכנון וניהול נכון של הדרך, והגעה לתוצאה הטובה ביותר.
כשחציתי את שער הסיום בתחרות איש הברזל, תחרות שמעט אנשים בעולם זוכים להשתתף בה, התחברו לי כל חלקי הפאזל והבנתי שממש כמו בניהול תיק – ניהול נכון של הדרך לקראת התחרות ובתחרות עצמה, הוא שמבדיל בין תיק מפסיד, לתיק מנצח.
